1.

בפתיחה של הפרשה יש לשים לב לביטוי, שחוזר ונשנה פסוק אחרי פסוק. בפסוק הראשון כתוב: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ד' אלוקיכם." מיד אחריו יש פסוק שאומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמרו," ומסיים כמו קודמו: "כי אני ד' אלוקיכם." לאחר מכן שוב, גם הפסוק שמורה – "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם," מסיים את דבריו: "אני ד' אלוקיכם".

מעניין. שלושה פסוקים נכתבו בקירוב זה לזה, שלושתם עוסקים בנושאים, שלכאורה שונים זה מזה, ובכולם הסיומת היא אחת: "אני ד' אלוקיכם".

צריך להבין, מדוע לא מספיק היה לכתוב את הביטוי המנמק, כביכול, את הצורך בשמירת כל הכללים הללו, פעם אחת בלבד לאחר כל פירוטם?  

רבי ישראל מרוז'ין, מגדולי החסידות שבכל הדורות, אמר דבר מופלא, המלמד פרק באהבת ישראל. אייטם שהוא תמיד אקטואלי. לדבריו, שלושת הפסוקים מתארים שלושה סוגים שונים של יהודים מבחינת ההקפדה שלהם על שמירת מצוות. 

יש כאלה שהם בדרגה עליונה – "קדושים תהיו, כי קדוש אני". 'קדושים' בדיוק על פי ציווי הקב"ה. הם רוצים ללכת בדרכיו, להידבק בו. הם חפצים לקיים הלכה למעשה את הכתוב בחומש דברים: "את ד' אלוקיך תירא ובו תדבק ובשמו תישבע." הם שואפים להידמות אליו ולהשריש בעצמם ממידותיו, כדברי רבי חמא ברבי חנינא במסכת סוטה: "מה הוא רחום, אף אתה רחום וגו' והלכת בדרכיו." אם-כן הסיומת- "אני ד' אלוקיכם" נאמרה לאותם יהודים, שמקיימים את ה'קדושים תהיו'.

יש סוג שני של יהודים, שהם כבר בוררים במצוות. הם אינם מקיימים את כל התרי"ג – או משום שאינם מצליחים לעמוד בדרישות או מכיוון שאינם מאמינים בחובתם לקיום כל תרי"ג המצוות. הם עושים חשבון לעצמם מה חשוב יותר, מה חשוב פחות, מה מופיע בעשרת הדיברות, מה לא מופיע בעשרת הדיברות. הפסוק השני מדבר על היהודים של 'איש אמו ואביו תיראו', המקפידים גם על 'ואת שבתותיי תשמרו'. יהודים שבעבורם כיבוד הורים ושמירת השבת – שתי מצוות שמופיעות בעשרת הדיברות ואף נכתבו צמודות זו לזו, הן המצוות שמדברות אליהם ואותן הם מקיימים. גם ליהודים האלה אומר הקב"ה: "אני ד' אלוקיכם". נכון, שאתם לא בכלל 'קדושים תהיו'. נכון, שאתם לא מקיימים את כל תרי"ג המצוות, אלא בוחרים מה עקרוני יותר, מה בסיסי יותר, מה מתאים יותר, אך אם יש בכם מורא מאב ומאם, ואתם שומרים על השבת הקדושה – גם אתם בכלל עם ישראל. 

לצערנו, יש גם סוג שלישי, יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות בכלל. מבחינתם הכל אותו הדבר- מצוות עשה ולא תעשה, עשרת הדיברות או לא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, מצוות שכליות ומצוות שמימיות, הכל בעיניהם היינו הך. הם אינם מקיימים דבר. אבל הם, לפחות, לא מתריסים, חלילה, נגד התורה ולומדיה ולא מתכוונים למרוד בהשם. הם היהודים המקיימים "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם". הם אינם מיישרים קו עם חוקי התורה, אך לזכותם, הם לא פונים אל האלילים ולא שותפים לעשייה של אלוהי המסכה. וכן הלאה, הם אינם מייצרים פסל וכל תמונה ולא משתחווים להם ולא עובדים אותם, הם פשוט מגדירים את עצמם אתאיסטים. לא מאמינים בשום אלוהות. 

אפילו על היהודים האלה, אולי למרבה הפליאה, הסיומת היא: "אני ד' אלוקיכם". 

2.

כך מבאר רבי ישראל מרוז'ין, וזהו לקח אדיר – לא רק לבני תורת החסידות אלא לכל יהודי באשר הוא. המסר הוא: כולנו יהודים! אם אנחנו לא נקבל את העובדה הזאת מעצמנו, אומות העולם יגרמו לכך. וכפי שלמדנו בעבר, יש להם דרכים "פחות נחמדות" לעשות זאת.

3.

בהקשר קצת שונה אפשר להגיד, שהיו לא מעט שחוו השבוע (שלישי) על בשרם עובדה "מאכזבת" משהו, והיא: שהם היו ונשארו חרדים, וכך הם נתפסים בעיני הקולגות שלהם, ואפילו בעיני החברים הטובים ביותר מהעולם הגדול. למרות ההתחככות התמידית באורח החיים החילוני והעבודה המשותפת מדי יום ביומו, המציאות שוב סתרה על פניהם בדמותו של קמפיין מסיבי. מטרתו הייתה להשאיר את החרדים מחוץ למקומות הרלוונטים ביותר בעבור עיתונאים ואנשי ציבור באותו היום, רק בשל אי היותם חילוניים מספיק. "נכון, אנחנו חברים מאוד טובים", אמרו להם שם, "אבל כל זה אולי ברמה האישית. מבחינה ציבורית, אתם יודעים, תכל'ס, אתם לא משלנו, אתם חרדים!…" היה אפשר להבין על פי גודל האכזבה, כמה גדולה הייתה ועדיין, הציפייה.   

[email protected]